במעלה הדור" קיבוץ מעלה החמישה"
שם: נטע שוטון
מדוע קוראים לך בשם זה? שם הנעורים שלי הוא נטי שׁינקלר.
קראו לי נֵטי – ע"ש אחות אימי שנפטרה בווינה. בשנים עברו בבואו של עולה חדש עיברו את שמו וכך בהסכמתי עיברו את שמי לנטע. מי שהציע את השם נטע היה המדריך שלנו בקיבוץ: דוד רון, וזאת לאחר שסירבתי לשם הטבעי המתורגם מגרמנית: "עדינה" ולהצעות נוספות.
בעניין שם המשפחה לאחר הנישואין: שׁטן (בקמץ) אני לא התייחסתי במיוחד, אבל אחרים כנראה כן, וכך לאחר לידת ביתי הבכורה בב"יח שערי צדק הופיעה האחות ולהפתעתי הרבה שמעתי אותה קוראת בשמי: "גב' שֶׁטֶן נטע" ממש הזדעזעתי. כשהתאוששתי החלטנו דבר ראשון להשאיר את האותיות אבל לשנות את הצליל וכך הפכתי לנטע שוטון.
איפה נולדת? בוריסלב, אז היה פולין והיום אוקאראינה.
נולדתי בוורשקאוץ בוקובינה – רומניה באזור הקרוב לאוסטריה, לכן גם דיברנו גרמנית. שם גדלתי עד מחמת העולם השנייה כשיהודי בוקובינה הגולו לטרנסניסטריה – חבל ארץ של אוקראינה שהרומנים-גרמנים העברו את יהודי בוקובינה והפכו את המקום למחנה.
הורי נפטרו בשנה הראשונה במחנה ונשארנו אנחנו הילדים: אני נטע, אחי שמוליק ואחי הקטן צבי.
שלוש שנים נלחמנו על השרדותינו. שלוש שנים של סבל שקשה לתאר ויותר מכך אינני רוצה להיזכר. שרדנו שלושתנו ונשבענו שלא להיפרד. בעזרת יהודי רומניה הוצאו יתומים עד גיל 16 לארץ ישראל כך הגענו שלושתנו למעלה החמישה והתחלנו (נולדנו) מחדש.
באיזו שנה? 8.10.1928
מתי עלית לארץ ? 1944 מאיזו שנה בקיבוץ? 4.5.1944.
מבוקרשט הגענו לעיר הנמל עלינו על סירה קטנה לתורכיה 3 ימים על הים עד שהגענו לאיסטנבול. באיסטנבול על רכבת שעברה דרך סוריה , ללבנון והגיעה לחיפה.
בחיפה אני זוכרת שכיבדו אותנו "תנובה" בלבן חמוץ בתוך צנצנת ומשם העבירו אותנו לעתלית. בעתלית מנהל עליית הנוער ראיין כל ילד ושאל שאלות וחילק את הקבוצה למקומות שונים ואותנו החליט להעביר למעלה החמישה.
באוטובוס הגענו למעלה החמישה עד חדר האוכל שהיה מצופה בנייר זפת שחור. הלכתי לחלון הקדמי בפעם הראשונה, בדנה יצאה אלינו והיא הושיטה ידיים לצבי להרים אותו אבל אני החזקתי את צבי בידי ואמרתי שאנחנו לא נפרדים.
גרנו שלושה אחים בבית אחד . אני ושמוליק היינו "נוער" וצבי הוכנס לבית הילדים. הוא הלך לבית הספר המשותף למעלה החמישה/קרית ענבים לכיתה ג' בקרית ענבים. למד שם יחד עם דליה שוהמי.
כעבור שנתיים וחצי שבהם היינו שמוליק ואני גדנ"עים, אני עברתי קורס קשרים ובפרוץ מלחמת השחרור גויסנו להגנת המקום. אגב צבי סיים י"ב כיתות, התגייס ואף הפך לקצין.
בחברת הנוער התגבשה קבוצה של כ- 20 חברה' שמטרתה הייתה לבנות ישוב חדש. לעומתנו, מעלה החמישה היו מעוניינים מאד שנישאר במקום. בהיותנו חברה קטנה צורפה אלינו קבוצת נוער ממשמר השרון. למרות הרצון של מעלה החמישה המשכנו להילחם על מטרתנו : לבנות קיבוץ חדש. לאחר אסיפות אין סוף ולמרות התערבות התנועה צורפנו לקיבוץ "פוריה" בעמק הירדן. באסיפת הגרעין פנה מזכיר המשק בבקשה שלא נעזוב כולנו וכך חולקה הקבוצה . החלק הראשון יצא לפוריה בהפוגה הראשונה של המלחמה ואני ביניהם. לא הזכרתי ששמוליק אחי, לעומתי, היה בעד להישאר במעלה החמישה ואני יצאתי עם הקבוצה הראשונה לפוריה, ונפרדנו לראשונה, כשלאורך כל השנים במעלה החמישה הייתי האחות הגדולה ויותר מכך עבור צבי.
לאחר שנה בפוריה התברר שאין מאשרים להקים את הקיבוץ בפוריה. לאחר אין ספור אסיפות הוחלט שקבוצת החברים הגדולה תצטרף לישוב שמציעים לנו ויעבור גם הרכוש שהצלחנו לרכוש. באותו הזמן הגיע חבר ממעלה החמישה לשכנע את הקבוצה שלנו לחזור למעלה ולי נאמר שאני חייבת לחזור בגלל שיש לי אח קטן. כך חזרתי לקיבוץ והקמתי משפחה עם שלמה (שלמק) ז"ל. נולדו לנו שתי בנות ועוד מעט יוולד גם הנין הראשון.
מהם התפקידים שמילאת בקיבוץ?
בהתחלה כשרק הגעתי והייתי נערה צעירה, עבדנו כ- 4 שעות בבקר ועד לפני הצהריים. אחרי הצהריים לימדו אותנו.
העבודה הראשונה שלי בקיבוץ הייתה עזרה ל"אוקנומית". ניקוי המקרר והמדפים, סידור הקניות. האקונומית הייתה רחל ברוצן היא הייתה אחראית על כל נושא הצרכנות: בחירת המזון לקנייה, לפי תוכנית הבישול, קבלת הסחורה וסידורו. רחל הייתה נותנת לי עבודות שונות והיא הייתה אדם מאד סובלני כלפיי כי לא הכרתי אפילו את שמות הירקות. היא דיברה איתי בגרמנית ובעברית והחלה ללמד אותי את שמות הירקות בעברית. עד היום אני מוקירה לה הערכה ותודה על הסבלנות שהייתה לה כלפיי.
לאחר שהתאקלמתי עברתי למטבח.
במטבח שטפתי, קילפתי וחתכתי ירקות, עשינו ניקיונות, לאט לאט נכנסתי גם קצת לבשל. הטבחית הראשית היתה רחל וילנסקי והיתה כמובן גם חסיה לוי.
במעלה החמישה העבירו קורס בישול ונתנו לי להשתתף. למדתי דברים חדשים כמו נושא הויטמינים ואיך מבשלים. כעבור כמה זמן, הבנות האחראיות החליטו שיש לי את הניסיון הדרוש קבעו לי תור לעבוד בליל שישי להיות האחראית להוציא את ארוחת הערב.
הכי הרבה עבדתי בקיבוץ עם גיל הגן עם בדנה, ועבדתי גם בבתי הילדים וגם עם הנעורים.
כמו כן גם עבדתי במחסן הבגדים ובמכבסה.
כששהיתי עם הגרעין ב"פוריה" מחוץ למעלה החמישה עבדנו בעבודות כפיים שונות:
בין היתר בגן הירק בקבוצת כינרת ובתמרים – בצמרות, על סולמות, ששם היו המון דבּורים ונעקצתי לא מעט.
מהו הזיכרון הכי מתוק שלך מהקיבוץ?
בתנועה היו מעבירים ימי עיון והייתי נוסעת ללמוד. למשל השתתפתי בקורס לטיפול בגיל הפעוטון. בזמן שעבדתי בנעורים למדתי הכי הרבה והיו מרצים מאד מאד טובים.
כך רכשתי השכלה בתחום החינוך. בזמנו התחילו להיות בתל אביב חבורות רחוב והדבר התחיל להדאיג מאד את מוסדות המדינה. לכן הכינו אותנו על מנת שגם אנחנו נקלוט נוער במצוקה. כך שמעתי הרצאות של מרצים מהאוניברסיטה על הנוער במצוקה ואיך לטפל בו. זו הייתה תקופה מאד מאד מעניינת עבורי, איך להתנהג עם קבוצת הנוער, מה התפקיד של המחנך בכל הדבר הזה וקיבלנו כל מני טיפים, למשל איך להגיע לנער סגור שקשה להגיע אליו.
מהו הזיכרון הכי קשה שלך מהקיבוץ?
במלחמה גרנו באוהלים וחילקו אותנו (את הנערים שהגיעו מאירופה) לגור עם החברים. קראו לנו "פרימוסים". אני הייתי "פרימוס" אצל בלה ויצחק פרברג ופינו לי תא אחד בארון לדברים שלי. המיטה שלי היתה איתם באותו החדר.
זה היה דבר מאד מאד קשה בשבילי, שלא היה לי מקום ששייך לי, פרטי, ואני לא הרגשתי שייכת למקום הזה.
הזיכרון הכי כואב עבורי היה כשבעלי נפטר ובגיל יחסית צעיר, ואני עדיין מאד מאד מתגעגעת אליו.
